29/09/2023
סוכות, רחוב המעיין בגבעתיים, שנת 1974, בדיוק שנה אחרי המלחמה הארורה ההיא.
בחצר הבניין ההמולה גדולה. ערב חג, שעת אחר הצהריים. עמודי הסוכה כבר נקבעו. היו אלו קרשים אשר חוברו להם יחדיו, פטיש, מסמר, בדיוק כמו בשיר, שמיכות פיקה מכל שכן ובכל צבע עוטפות את הסוכה ומנסות להסתיר את הארעיות שבעמודים. על הגג הוצמדו קרשים נוספים ואלו אמורים לחזק את המבנה ולהעניק מקום לסכך הירוק אשר יגיע בקרוב.
אחה״צ, שלד הסוכה עומד, גם המעטפת, אולם החשוב מכל טרם נראה, הכוונה לקישוטים כמובן. סוכה ללא צבע משולה לאתרוג ללא פיטם..
אמא מנצחת על המלאכה. הדירה כולה הופכת לחמ״ל מתוקתק ומאורגן היטב.
גזרי נייר, יש!
דבק, יש!
מספריים, יש!
ילדי הבניין, יש ויש!!!
כולם מוכנים. מקבלים הוראות ומדביקים. גוזרים פסי נייר צבעוניים ללולאות שוות בגודלן. מחברים האחת בשניה, הקצב משביע רצון.
מדי כמה דקות משתלשלת מחלון חדרי שבקומה הראשונה עוד שרשרת בשלל גווניה, יש מי שאמון על הסוכה. אוסף את המשלוח ומתקין מקצה אחד לאחר, אט אט נאספים הקישוטים. מצמידים גם כמה ״שנות טובות״ המלאות בפירורי אבק כסופים ונוצצים, ומפקדת המבצע, אמא זיוה, ממציאה לנו הילדים קסם שכולו חג.
נייר ״פרגמנט״ צבעוני. מקפלים ומקפלים ועוד קיפול אחד, גוזרים מעט כאן, מעט שם ולפתע הופך אותו נייר לשרשרת ארוכה, מסולסלת ונמתכת. אחת ועוד אחת, אחרונה ודי, ועוד אחת לסיום. הסוכה מקושטת, עומדת יציבה ומחכה לרגעי השיא שעוד נכונו לה...
כבר אחה״צ, לא כל כך מוקדם. לפתע מגיע הקוסם. נו, טוב, מגיע אבא עם שכן נוסף, זה החלק של "הגברים" בחבורה.
הפורד קורטינה הכחולה עם הפס הלבן באמצע נעה לאיטה אל החצר הרחבה. מעליה גגון אלומיניום ועליו ענפי דקל רבים וירוקים, נראה כי העץ עצמו נותר ״שפל צמרת״ כמאמר השיר, הסוכה לעומת זאת כוסתה בסכך סבוך ועשיר.
שולפים מהרכב חוט חשמל אשר הוכן מראש. אליו חוברו, מעשה אומן, בתי מנורה ואליהם הוצמדו נורות בשלל צבעי הקשת.
מתקינים את שרשרת הנורות בין קצות הסוכה, זורקים את קצה הכבל אל עבר חלון חדרי. פעם ראשונה, פעם שנייה והופ, תופסים. עוד שניות אחדות ולפנינו עומדת לה סוכת שלום. יציבה, מקושטת, עמוסה בסכך ומוארת באור יקרות, גם אם אז החשמל לא היה יקר כל כך....
השעות נוקפות, בין ערביים, עוד מעט תשקע השמש. ילדי הבניין כולם חוזרים לביתם לרחצה ולהכנות אחרונות.
האמהות יורדות ובידיהם תבניות ומגשים. (אז היה זה תפקיד האמהות, השאיפה לשוויון מיגדרי תמתין עוד שנים רבות). עוגות, פשטידות ומבחר סלטים (במלרע), פיתות, חלה, רימונים אדומים ואפילו, חידוש - צלחות פלסטיק דקות, לבנות וחד פעמיות.
כל דיירי הבניין בסוכה. הריח משכר ונותר באפי עד היום. הילדים יושבים סביב השולחן הגדול המכוסה מפת חג, ההורים עומדים מסביב.
אבא מברך על ארבעת המינים, האמהות משוות ומתחרות למי הפשטידה הטעימה ביותר, למי העוגה המתוקה ביותר. אמא הכינה אפילו כדורי גפילטע פיש קטנים וגזר למראשותם - שלא כמו היום, אז זה נחשב למעדן אטרקטיבי ונחשק (בכלל, ברור שאמא שלי הכינה את המטעמים הטובים מכולם - הרי זה הסיפור שלי! - וזה גם נכון!!! חחח)
בעידן האינסטנט של היום בונים ״סוכת נצח״ במהירות, בקלות ועם הרבה פחות נשמה. החוויה והזכרון ממנה הוא קצר וחד פעמי, אז בנינו לאט ובמסירות רבה סוכה חד פעמית ולזמן קצר, אולם עוצמתה ורישומה העז נותר בליבי לנצח.
חג שמח
