פופים אופיר - מרפדיה

26/07/2026

"על פרופ' אליצור נמליץ לכל קבוצה, חוגי בית, בני נוער, גמלאים, ועדי עובדים וארגונים... אשתי ואני שמענו אותו במגוון פורומים וכל מפגש היה מרתק ומרגש. " (מתוך משובי...

02/07/2026

שלום לכולם,
שמי ליאת, בת 47. את חיי אני מקדישה לעזרה לאחרים כמטפלת ברפואה משלימה, מנסה להביא מזור ורוגע לאנשים. בבית מחכים לי בעלי ושני הילדים המקסימים שלי, העוגן והכוח שמחזיקים אותי בכל יום מחדש.

לצערי, היום אני זו שזקוקה לעזרה שלכם.
נולדתי עם כליה אחת בלבד, ובימים אלו היא הולכת ונחלשת בשל אי-ספיקת כליות כרונית. המצב הזה מציב אותי בפני האתגר הגדול ביותר בחיי: המרוץ אחר תרומת כליה שתאפשר לי להמשיך להיות שם עבור המשפחה שלי, לראות את הילדים שלי גדלים ולהמשיך לעשות את מה שאני כל כך אוהבת.

הכליה הזו עבורי היא לא רק איבר, היא מתנת החיים. היא הסיכוי שלי לחזור לנשום לרווחה, ללא התלות בטיפולים, ולחזור לשגרה מלאה ומבורכת.

אני זקוקה לתורם בעל סוג דם O (O+ או O-).
אני פונה אליכם בבקשה מהלב: גם אם אתם לא יכולים לתרום, השיתוף שלכם הוא קריטי. בכל פעם שאתם משתפים את הפוסט הזה, אתם פותחים עוד דלת ועוד אפשרות עבורי. אולי החבר של החבר שלכם הוא התורם שאני מחכה לו?
כל שיתוף הוא קרן אור של תקווה עבורי🙏

אני מודה לכם מראש על כל עזרה, מחשבה או הפצה. תודה שאתם הופכים את העולם הזה למקום אנושי וטוב יותר.

דרכים ליצירת קשר:
לבירורים ושאלות (וואטסאפ): ערן – 050-2024698
לשיחות טלפון: 054-7412507
מייל: [email protected]

21/06/2026

היום היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-5 עומר פרדי סימן טוב, שנרצח בניר עוז בשבעה באוקטובר יחד עם הוריו יהונתן (ג'וני) ותמר, אחיותיו ארבל ושחר, וסבתו קרול.

משפחתו כתבה לו:

"עומריקו, עוֹמי הקטן והמתוק שלנו. האח הצעיר לארבל ולשחר, ילד קסם, זהב טהור, נסיך עם חיוך ענק ולב אפילו גדול יותר, אוהב אנשים וחיבוקים. תמיד ידעת להסביר בדיוק מה אתה צריך, גם בלי מילים. ילד בן שנתיים וחצי עם נשמה עתיקה ועיניים חודרות, חוקרות ואוהבות.

כמה אתה חכם, גמיש מחשבה ורגיש. אהבת לצחוק ולקבל חיבוקים ונישוקים. הערצת את ההורים שלך, את אחיותיך ואת זוּקוֹ הכלב. אהבת טיולים, אהבת פסטרמה ואורז עם קציצות, אהבת לשחק כדורגל עם הכדור האדום שלך ולרכוב על האופנוע שלך ברחבי הקיבוץ. היית שובב ונחוש, ילד טבע אוהב טרקטורים, חיות ואנשים - שילוב מושלם בין אמא לאבא.

עומריקו שלנו, מילאת את חיינו באהבה, בשובבות, באושר ובצחוק – לזמן קצר מדי. מתגעגעים ואוהבים, כל רגע וכל דקה"

יהי זכרו של עומר מבורך.

10/06/2026

05/06/2026

היום, ה-30.5, מדינת ישראל הולכת לעשות מעשה שרובנו לא הולכות לשמוע עליו בכלל. צו ההגנה הקבוצתי על קהילת מבקשי המקלט מאתיופיה כאן בארץ, הולך להיות מוסר. המשמעות: אלפי גברים, נשים, וילדים מיועדים לגירוש. גירוש שהמשמעות שלו הוא גזר דין מוות.

אתמול התכנסנו מאות אנשים בכיכר ציון, מבקשי מקלט וישראלים גם יחד, למחות נגד ההחלטה הזו. באתיופיה משתוללת מלחמה. מבקשת מקלט שדיברה באומץ על בימת הנאומים, סיפרה על חיילים שפולשים לבתי משפחות, אונסים את הנשים וממשיכים לדרכם. הדיווחים על מעשי טבח וזוועות מגיעים משם מדי יום.

בית המשפט העליון התבסס בפסיקתו על הטענה שאתיופיה היא מדינה גדולה – אם אתה חי באזורי המלחמה, לך לאזור אחר. על בימת הנאומים היא הסבירה שאתיופיה אינה מדינה מאוחדת כמו שאנחנו מכירים. זו מדינה שמחולקת לעשרות קבוצות אתניות, שדוברות שפות שונות ומאמינות באמונות שונות. מי שמשתייך לקבוצה הלא נכונה, לא יכול לברוח למקום אחר - הוא יירדף גם שם.

בעודה מדברת, עוברי אורח ברחוב החלו לצעוק לה "הביתה! הביתה!". כאילו לא מדובר בבת אדם. בחיים. כאילו סבינו וסבותינו לא היו גם הם פעם פליטים.

״אם היה שלום בבית שלי לא הייתי נשארת פה יום אחד", היא השיבה בכאב. "אין לי פה זכויות אדם שוות. יש לי תואר, כאן אני עובדת רק בניקיון. לילדות שלי אסור להיות חולות כי אין לנו פה ביטוח בריאות. תאמינו לי שאני לא רוצה לחיות ככה. הסיבה היחידה שאני פה היא כי אני יכולה לחיות, ולהמשיך לגדל את הבנות שלי בביטחון. גם אנחנו בני אדם״.

לרבים מהם אין בית, אין משפחה ואין לאן לחזור. המדינה שלהם נהרסה, ועכשיו רוצים להרוס גם את החיים שהם בנו כאן במשך שנים. לעקור את הילדים שהם הביאו כאן לעולם ולשלוח אותם למלחמה.

המאבק הזה הוא לא רק מאבק משפטי או פוליטי - זה מאבק על אנושיות.

אנחנו קוראות לכן: אל תעצמו עיניים. אל תתנו לגירוש הזה לעבור בשתיקה. הם ירצו שהוא יעבור בשתיקה והוא כבר ממש קורה, ליד הבית שלנו. מול האסון הזה, מול המדיניות הזו - אנחנו מסרבות לשתוק!

| מיה ברששת ממארגנות ההפגנה

05/06/2026

נאים להכיר: יש הרבה דגים בים. אבל איך קוראים להם בעברית? 🐟

05/06/2026

את היתומים של ה-7 באוקטובר לא מזהים ברחוב, כבר לא מדברים עליהם בתקשורת, ואין פוסטרים שלהם תלויים ברחובות. הרחק מאור הזרקורים, הילדים והאלמנות נאלצים להתמודד עם מציאות יומיומית של אובדן ושכול 💔

אני הדי, מנהלת קהילת יתומי ה-7.10 של העמותה.
הכל התחיל כששמעתי שעמותת "להושיט יד" מוציאה משלחת של יתומים ואלמנות לאורלנדו, ושהם צריכים איש טיפול שיתלווה אליהם, מיד הרגשתי תחושה חזקה מאוד של קריאה פנימית, ידעתי שאני חייבת להיות שם בשבילם.
כשהחלטתי להצטרף לטיול לאורלנדו, חשבתי שזה יהיה משהו חד פעמי, אבל אחרי החוויה הזאת הבנתי שזו השליחות שלי, ושאני אעשה הכל כדי לעזור להם ולהיות שם בשבילם, בכל רגע.
יחד יצאנו למסע מרגש שממשיך למעשה עד היום.
אנשים חושבים שילדים שחוו אובדן כזה צריכים בעיקר לדבר על הכאב ולגעת במוקד הטראומה, אבל בפועל גיליתי שההחלמה קורית דווקא בתוך החיים עצמם, בתוך רגעים פשוטים לכאורה.
ילד שמצליח שוב להשתולל בבריכה בלי להיצמד לאמא.
אמא שמצליחה לשבת לכוס קפה עם עוד אלמנה שמבינה בדיוק מה היא מרגישה, בלי צורך להסביר. ילד שפעם היה מכונס ודרוך ופתאום רץ קדימה עם חבורת ילדים שמרגישים בדיוק כמוהו.
אני חושבת שאחד הדברים הכי משמעותיים שקורים שם הוא שהמשפחות מפסיקות להרגיש לבד ונוצרה קבוצה של אנשים שלא צריכים לתרגם את עצמם.
יש משהו מאוד מרפא בלהיות מוקף באנשים שמבינים את המציאות שלך גם בלי מילים. האלמנות מדברות אחת עם השנייה על דברים שאי אפשר להגיד כמעט בשום מקום אחר. הילדים מוצאים חברים שלא נבהלים מהסיפור שלהם.
וגם אנחנו, אנשי הצוות והמתנדבים,
הופכים להיות חלק ממערכת יחסים אמיתית ומתמשכת, לא רק אנשי מקצוע שבאים והולכים אלא חלק ממארג עדין ומיוחד שאין כמותו.
בתוך האובדן והטראומה נוצרה קהילה חיה ונושמת.
הילדים המתוקים האלה גדלים יחד בתוך מעטפת עוטפת ומחזיקה, נוספו עם הזמן עוד ועוד חוויות, טיולים, מפגשים אישיים וקבוצתיים ורגעים קטנים של חיים שחוזרים להיכנס פנימה. בין המשפחות, הילדים, בנות השירות והמתנדבים נרקמו קשרים עמוקים, כאלה שלא נבנים ביום אחד. לאט לאט, בלי שתכננו, הפכנו למשפחה אחת גדולה ומיוחדת.
לפעמים אני מסתכלת עליהם מהצד בזמן פעילות ורואה כמה החיים חזקים.
איך בתוך טראומה כל כך בלתי נתפסת עדיין יש מקום לצחוק, לשטויות, לקשרים, להתפתחות. זה לא מוחק את הכאב, והוא נוכח. יש ימים קשים מאוד. יש התפרקויות, פחדים, געגוע עצום.
אבל לצד זה נבנה גם משהו אחר: תחושת ביטחון, רציפות, קהילה.
אני חושבת שבסוף, יותר מהכול, הקהילה הזו מזכירה למשפחות שהן לא צריכות לעבור את החיים החדשים שנכפו עליהן לבד. שיש מי שנשאר. מי שתמיד רוצה להיות שם, גם אחרי שהמצלמות נעלמות והכותרות נגמרות. וזה אולי הדבר הכי משמעותי שאנחנו יוצרים פה.
אני מזמינה אתכם לעגל לטובת הפרויקט הכל-כך חשוב הזה.
בשבילכם אלו כמה שקלים בודדים בכל חודש, ובשביל הילדים והאלמנות זה חיבוק מתמשך ואכפתי, שעוטף אותם יום יום, ומאפשר לנו להמשיך לעשות בשבילם כל מה שניתן.
הטיולים, המפגשים, ימי הכיף, והחוויות שאנחנו יוצרים להם בזכותכם, הם כל כך הכרחיים עבורם, יחד איתכם אנחנו נמשיך לעטוף אותם ולהבטיח שהם אף פעם לא ירגישו לבד.

להצטרפות לעיגול לטובה לחצו על הקישור >>
https://yad.reachhands.com/igulorpfains

05/06/2026

ילדה בת עשרים לא אמורה למות.
היא אמורה לשתות בירה על החוף של יפו, להתאהב באידיוט שלא מתאים לה בכלל, ולבכות בטלפון לחברה הכי טובה שהוא לא התקשר.

היא אמורה לארוז תרמיל כבד מדי ולטוס להודו או לדרום אמריקה, או סתם לשבת באוטובוס, לשים אוזניות, ולהסתכל על טיפות של גשם נמרחות על החלון.

ילדה בת עשרים לא אמורה להיות מודעה קטנה עם מסגרת שחורה בעיתון.
היא לא אמורה להיות מילים ענקיות וכבדות כמו ״הותר לפרסום״ ״חללת צה"ל״ ״בנופלה״.

המילה ״בנופלה״ היא מילה של פוליטיקאים עם פנים רציניות שמדברים ברדיו של הבוקר.

זו לא מילה ששייכת לילדה שעוד לא לגמרי החליטה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה.

בגיל עשרים, המוות הוא משהו רחוק. טעות בסטטיסטיקה.

משהו שקורה בסרטים שחור-לבן או לאנשים ממש זקנים, בני ארבעים או חמישים.

לא למישהי שעד לא מזמן עוד התווכחה עם אמא שלה על שעות חזרה הביתה,
ועכשיו, פתאום, ברגע אחד היא הופכת לעוד שיר עצוב של ארקדי דוכין ברדיו.

ילדה בת עשרים אמורה להמשיך לחיות.
לנשום, לטעות, לתקן, לאסוף שריטות קטנות.

אין פה שום פואנטה, ואין פה נחמה, ואין בזה שום דבר הירואי.

רק חור גדול וריק,
וילדה אחת, שלעולם לא תזדקן, ותישאר בת עשרים לנצח.

יהיה זכרה של רותם ברוך.

| אמיר שפרלינג
Amir Shperling